אשל בן משה

22/10/2003
עירית יקרה,
מזה שנים חלמתי לכתוב ספר על נסיוני כמנהלת בית הספר היסודי משגב. עכשיו, כשיש לי זמן וראשי פנוי מהדאגות שליוו אותי כמנהלת, התישבתי והתחלתי לכתוב.
החלטתי לכתוב על בעיקר על המבוגרים בביה"ס. המורים, ההורים והקשר שלי איתם. על פיתוח הצוות, על חשיבות עבודת הצוות. על המשוב, הגישור, הלמידה שלי, ימי זה"ב וכו' וכו'.
נקודת המבט היא לחלוטין שלי ובעצם זה מסמך המספר את סיפור ניהול בית הספר, כמובן, כפי שאני חוויתי אותו.
בין השאר אני מקדישה פרק לקשיים. אני מספרת על שני מקרים בהם רציתי לעזוב (ולא עשיתי זאת) ועוד קשיים שונים. אבל ללא ספק האירוע הקשה ביותר מבחינתי כמנהלת וכאדם היה לקרוא לך מהכתה באותו יום ארור.
כתבתי על כך מנקודת מבטי הסובייקטיבית. אני רוצה לתת לאנשים שונים לקרוא את כל המסמך הזה ואולי הוא יום אחד אפילו יצא כספר. לפני שאני מראה הלאה, אני מבקשת שתקראי ותאשרי לי לאפשר גם לאחרים לקרוא.
קחי בחשבון שזה קטע אחד מתוך כ 75 עמודים שכבר נכתבו. אני מגיעה ארצה ב29.10 לביקור. בין השאר כדי לאסוף חומר ומסמכים קיימים הקשורים לכל מה שכתבתי. (למשל, תכנית פיתוח הצוות שעשינו בשנה הראשונה, זוכרת?). אני אהיה איתך בקשר אי שם בתחילת החודש הבא. אם תרצי לכתוב לי אי-מייל קודם לכן, אשמח.
תודה!!!
תמי
ויש ימים אחרים של צער עמוק וכאב. והיה יום אחד שונה וקשה מכולם. זה היה היום בו אשל נפל בלבנון.
אשל היה חייל בלבנון. אדם בשלב חיים שבין נער לאיש ופתאום הסתיימו חייו הצעירים בקרב בדרום לבנון. אשל היה בנה של עירית, מחנכת כתה ג'. עירית הייתה מחנכת מסורה ונלהבת אשר שיתפה את חברותיה לצוות וכן את תלמידיה בדאגה היומיומית המטרפת לאשל המשרת בלבנון בתקופה בה נהרגו שם חיילים מדי כמה ימים.
זה היה ב 10 ביוני. יום יפה של ראשית הקיץ, עדיין לא חם יותר מדי. בשעה 11:20 בבוקר הייתי בחדרי בשיחה אישית עם המורה ענת מכתה ד'3. לפני שסגרתי את הדלת בקשתי מאפרת המזכירה לא להעביר שיחות טלפון במשך שעה. "ובלי הפרעות בבקשה" אמרתי לה כי רציתי להקדיש את מרב תשומת הלב לענת.
היינו כבר באמצע השיחה כשהטלפון על שולחני צלצל. אפרת אמרה:" אני יודעת שבקשת לא להפריע אבל אמרו שזה דחוף מאד."
"דחוף מאד" הוא צירוף מילים אכזר שתוך שבריר שנייה גורם לי תמיד אי נוחות רבה.
" מי זה?"
"אסתר מהעל יסודי."
"טוב, תעבירי."
שמעתי את קולה העמום של סגנית מנהל בית הספר העל יסודי הצמוד לבית ספרנו אומר: "תמי, בואי עכשיו, מיד, לחדרו של דן (מנהל התיכון)."
".????? מה קרה?"
" זה לא לטלפון אבל זה לא טוב. בואי מיד!"
מסדרון. צל האורנים מרצד על הקיר בקצב מטורף. ירידה במדרגות. דלת. עוד דלת. כשנכנסתי לחדרו של דן מבלי לדפוק על הדלת וראיתי את שלושת הקצינים חמורי הסבר – ידעתי: זה חייל.
אבל מי???
"אנחנו מצטערים מאד להודיע לך שבנה של מורה שלך, עירית, נפל בקרב בדרום לבנון הבוקר. באנו להודיע לאמא." קולו של הקצין היה שקט ועדין.
השקט בחדר היה הרועם ביותר ששמעתי עד אז או מאז. התחלתי לרעוד ושמעתי את קולי ממרחק רב אומר:
"בואו נעלה לחדר שלי. לפחות שתהיה לה סביבה מוכרת ואהודה. "
עכשיו אנו במעלה במדרגות. אני ראשונה, אחרי שלושה קצינים. מבטי נעוץ בפיסת האוויר שלפני. אין ימין. אין שמאל. יש רק אחור – שלושה קצינים ובשורת המוות שבפיהם. הגענו לחדר.
"תקראי לה בבקשה." אמר הקצין הבכיר ובעיניו החומות קראתי עצב עמוק. הם דרשו ממני את הבלתי אפשרי אך לא הייתה לי כל ברירה.
"תמצאי מורה מחליפה לכתה של עירית" הצלחתי ללחוש לאפרת שהתחילה להבין מה קורה.
איך יכולה הליכה של 60 מטר לקחת זמן אינסופי? צעדתי לכוון המפלס. אמצע שיעור. שקט. מכתה ג'1 בקעו קולות שירה לחג השבועות. הדלת של כתה ד/2 נפתחה בסערה וילד קטן רץ לכוון השירותים. פניו של אשל , שהכרתי מאז שהיה בן 12 התגלו אלי עם הנמשים והחיוך הרחב ולוו אותי. חשתי כשליחו של השטן. ידעתי שאני בתפקיד ואין בכוחי לשנות את הגורל. גל קור עטף אותי אך המשכתי לצעוד לאט עד שהגעתי לכתה של עירית. ידי הכבדה דפקת קלות על הדלת. פתחתי ונדהמתי לראות עד כמה הכל היה שגרתי שם בפנים.
עירית, קדמה אותי בחיוך גדול: "ש-לום. בואי תכנסי. אנחנו עושים עבודה כל כך מעניינת, כדאי לך לראות."
מספר ילדים הרימו את העיניים והתבוננו בי אבל רובם לא שמו לב והמשיכו בעיסוקם.
"עירית, אני צריכה שתבואי איתי למשרד לרגע. יש לי משהו להראות לך." ההבעה שלה העידה שהיא לא התלהבה מהרעיון לעזוב את הכתה אך היא פנתה אל הילדים ואמרה:"חבריא, אני הולכת לרגע למשרד עם תמי. תמשיכו לעבוד יפה ואני כבר חוזרת, בסדר?"
את דפיקות הלב שלי אפשר היה לא רק לשמוע למרחוק אלא גם לראות, להריח, לגעת. אבל עירית עדיין הייתה בעידן התמימות. זה עמד להסתיים בעוד שניות. אני ידעתי, אבל היא לא חשדה בכלום. צעדנו יחד בדרך לבשורת המוות ועירית פטפטה ואני לא שמעתי דבר. כל כך רציתי להניח את ידי על כתפיה ולחבק אותה אבל כמובן, לא יכולתי. עדיין לא.
הגענו. פתחתי את הדלת.
היא ראתה.
היא הבינה.
היא שמעה.

ראש השנה תשס"ג
יום הולדת 18 שלי... אני יושבת בכיתתי חושבת על מה שלא חושבים בגיל הזה, לפתע נקישה בדלת הכיתה , הדלת נפתחת באיטיות ואני מגלה שאשל ואיתי ממתינים לי בחוץ.
אני יוצאת מיד מהכיתה (מיותר לציין שלקחתי איתי את ילקוטי- מבחינתי יום הלימודים שלי נגמר). חיבוקים ונשיקות: "קפצתי לאחל לך יום הולדת שמח" אמר לי, תוך שהוא נותן לי מתנה.
עוד לא הספקתי לפתוח את האריזה וכבר אשל מציין שהוא מקווה שהצבע לטעמי, כי לו אין מושג מה בדיוק הצבע, למזלו איתי היה אתו ובחר. מיותר לציין שהצבע היה לטעמי, אלה היו מכני ג'ינס בצבע ירוק כהה.
זו היתה הפתעה מדהימה. ההגעה, המתנה... משם נסענו אליי והמשכנו לבלות את היום יחד שלושתנו.
אני מתגעגעת אליו כל כך, לספונטניות, לרעיונות המטורפים והניפלאים, לאפשרות לממשם איתו. שום דבר לא עצר בעדנו, כל שטות שעלתה בראש (כמעט) מומשה.
כמו למשל בפעם אחרת. אשל מגיע אליי לחיפה בשעות אחה"צ המאוחרות. פתאום סתם זרקתי מתוך חוסר מחשבה מוחלט -"בוא ניסע לתל-אביב, סתם בשביל הכיף להסתובב בדיזינגוף, להגיע לחנות הכרזות המצויינת, אולי לקנות כרזה אחת". מיותר לציין שלפני שהספקתי למצמץ, היינו כבר מחוץ לדלת מתחילים מסע טרמפים לתל-אביב.
עלינו על משאית גדולה (אלה היו הטרמפים האהובים עלינו- והחלום היה טרמפ על אופנוע). המשאית הורידה אותנו קצת לפני תל אביב, ומשם תפסנו עוד טרמפ והגענו. התהלכנו ברחובות העיר, נכנסים לחנויות דיסקים, בגדים וכמובן שהגענו לחנות הכרזות בדיזינגוף. עשינו גרפיטי במעבר בין שני המגדלים, וברחנו משם בריצה.
נכנסנו לצפות בסרט בבית הקולנוע (איני זוכרת את שמו/תוכנו), אבל יצאנו בסביבות חצות, והחלטנו שכדאי שנחזור לחיפה. שוב עצרנו טרמפים והגענו עד לאצטדיון חיפה. משם המשכנו את דרכינו ,אליי, ברגל, כשאנחנו משאירים את סמלינו כסימני דרך בכל העיר.
לפתע חלפנו ליד בית ספרי.אשל הלך לקיר הכניסה, ואיים שהוא עומד לרשום משהו. היה זה איום רציני... ואז עברתי רגע מותח ביותר. אשל התחיל לרשום בגודל עצום- הוא התחיל באות "ב" ואני מתחילה להריץ כל אפשרות בראשי, כשלפתע מתברר לי שהוא כותב "בוקר טוב ל..."ומשאיר את סמלי. אני מודה שהוא הפתיע אותי.... התפוצצנו מצחוק וכל שאר הדרך הוא "ירד" עליי כמיטב מנהגינו כשמישהו מאתנו נתפס ברגע של חולשה או מבוכה.
המשכנו לקשט את העיר, עיצבנו מחדש תמרורים ושלטים עירוניים. רבנו קצת על זה, אבל תוך דקה חזרנו לעצמנו אחרי שסיכמנו, ש"לקשט" רכוש עירייה זה בסדר, אבל לא רכוש פרטי.
המסע הזה הסתיים בארבע בבוקר ולמחרת עוד יום של השכלה שירד לטמיון.....
אינס רישל

אשל!
אני לא כל כך יודע איך לפתוח, אז אני אספר על חלק מאותם רגעים שכל כך זכורים לי.
כשהייתי הולך בית ספר בגיל 10 והיו אומרים לי, "היי! אתה אח של אשל" ואני הייתי עושה פרצוף נרגז אבל בתוכי הייתי גאה שלי יש אח גדול שכולם מכירים.
אותה הפעם שראינו סרט של סטיבן קינג, "העורב", ואתה היית עושה לי איזה תנועה מקפיצה בכל פעם שהיה קטע מפחיד ואני הייתי קופץ לשמיים ומנסה לעשות לך אותו דבר וזה לא היה הולך.
בטורניר משפחות הראשון כשמסרתי לך והחטאת ונתת לי צ'פחה קטנה ואמרת לי "מסירה טובה יונתן"
את כל החברות שהיית מביא הביתה ומספר להם שאני "מאומץ" ולא באמת אחיך.
ואת השיניים שסידרת לי עם אותו אגרוף בגינה כשהיינו קטנים.
אפילו בקיבוץ כשהיינו צריכים לתפוס את הגור של מיצי פיסי או איך שלא קוראים לה, ורדפנו אחריו במשך שעות.
את הפעמים שעוד היית בבית ספר ועם מישהו היה מציק לי, אתה כבר היית דואג לטפל בו.
את אותה הפעם שחזרת עם הקעקוע השני והראית לי, ואמרת שאני לא אספר להורים. (אז רק שתדע עד היום לא סיפרתי וגם לא על הפעם ההיא שלקחת את האוטו לסיבוב).
אפילו לאחר נפילתך, בחופש הגדול בין כיתה ח' ל –ט' הייתי חוזר הביתה בשעות הבוקר המוקדמות וחושב שאולי תבהיל אותי מאחורי איזה דלת, או שאני ייכנס למיטה ואז פתאום תשכב לידי.
אשל ממך למדתי לאהוב את החולצה האדומה, את דיוויד בואי ואת יסודות הריקוד שהיית מתאמן עליו שעות מול המראה.
תמיד הייתי גאה שלי יש אח כזה, שמרסס את הסמל שלו על הבית בכרמיאל, ועושה גרפיטי בכל חיפה, אח שעןשה מה שהוא רק רוצה.
אשל למרות שהלכת השארת קצת ממך בכל אחד מחבריך ומכריך, שלהם הבאת כל כך הרבה שמחה, ושהם כל כך אוהבים אותך.

מתגעגע מאוד
אחיך הקטן
יונתן

אשל –
אני בטוחה שהיית משהו מיוחד להרבה אנשים, אבל בשבילי אין לך תחליף. יש לי זכרונות ילדות שהם רק שלך ושלי. וכיוון שהזכרון שלי כל כך גרוע ואין לי אותך שתזכיר לי כרגיל, ישנם דברים שנמחקו לעולם.
אין עוד אף אדם בעולם שישן איתי באותו חדר על מיטת קומותיים. היית אח מעולה וטוב לב וכיוון שכך, למרות שאני הייתי הבכורה, כשפחדתי בלילות, כשההורים הלכו לישיבות, הבטחת לי שתשמור עליי עם הרובה צעצוע שלך. או עם מי עוד חוץ ממך אני יכולה להיזכר בימי שישי החגיגיים כשאמא היתה קונה לנו ביסלי גריל וסוכריות ריגולטו. אתה כמובן היית מחסל הכל במהירות ואני הייתי אוכלת לאט שיישאר. ואז כשהיא לא הירשתה לנו לראות סרט ערבי ואת פלש גורדון היינו הולכים לסבתא ורואים אצלה.
יש עוד מלא דברים שאני לא מצליחה לזכור ואני יודעת שאתה היית זוכר.
אני לעולם לא אהיה מה שהייתי לפני שנהרגת, אני עדיין בונה על זה שמתי שהוא נפגש שם למעלה בשמיים ונשלים את כל החסר.

לאשל - 10/6/11
"בשקט הזה
אפשר לגעת באבן ובפרחים...
ולחוש שאתה יודע".
יודע עד כמה קשה לנו בלעדיך.
עד כמה אתה חסר.
כבר 15 שנים בלעדיך.
לשמוע אותך אומר – תחיו את החיים במלוא עוצמתם,
כמו שאני חייתי את חיי –
בספונטניות, בתשוקה, בעוצמה, על כל גווניהם,
כך תנציחו אותי הכי טוב שאפשר.

ויש ורוד של תיקווה בחיינו –
רק להביט בילדינו שגדלו, בנכדינו שנולדו,
במשפחתנו וחברינו, המקיפים אותנו במעגלי אהבה.

ולפעמים אני באמת חשה, שאני יושבת ומשוחחת איתך כמו פעם, אבל שונה.
כי אתה יותר חכם ומפוקח, ויודע. יודע להראות...
עוזר לי להבין את פשר החיים,
להמשיך ולחפש בהם משמעות וטעם,
לבחור בחיים- לנסות לחיותם -
בעוצמה ובשימחה!

דברים שכתב סבא אמנון, ערב הקרנת הסרט אודות אשל שלנו – 10 שנים בלעדיו. 8/6/06

געגועים
האם פחדת ממלחמה?
האם היית חבר לרעך
ועל כך שילמת בנפשך?
ולמה סיפרת לי
שכדורים שרקו בין רגליך
וביקשת שלא אספר לאימך
ורצית קצת חיזוק מסבך.
ולמה הצטלמת לעיני כל,
אולי להשאיר זיכרון...
ועוד הרבה שאלות
יש לנו לשאול.
אתה כבר לא עונה
ולנו אין תשובה,
ונותרו רק געגועים לראותך.
האם ישנה בכלל גבורה?
האם התנדבת למשימה?
האם בכלך שילמת בגופך?
האם בת צחוקך שלמה?