בן (בנימין) סלע

הדרך של בן - גן גדול ומופלא. בפתח הגן ניצבת אבן גדולה ועליה חקוקה תמונתו של בן ומשפט מתוך יומן המסע שלו במונגוליה בו כתב על הדרך שבחר לעצמו, דרך של הגשמת חלומות וחיפוש אחר האושר.
מהתמונה הזו יוצאים "לדרך של בן".
עולים בגרם מדרגות לראש הגבעה ונעמדים מעל שעון שמש גדול ומתוחכם.
 

בן וכמובן ציון, שהרי תמיד בא אחר כך גם אבשה. ציון ואבשה.
לקח לי זמן, די הרבה זמן עד שעזרתי כוחות להגיע לפה. אתה לא יודע את זה, אין בעולם אדם שיודע את זה, אבל היית לי מלאך. גדלנו כאן קרוב כל כך ונהרגת כל כך קרוב אלי. ממש כמספר הבתים המפרידים בין ביתי לביתך בקורנית.
שם, אי שם בלבנון הארורה הגעת דקות ספורות אחרי לכפר, ברגע של החלטת מ"פ אנחנו החלפנו בית ואתם נכנסתם לאותו בית. שעות ספורות אח"כ קראנו לכם המלאכים מהגדח"ן. אתם אלו שנהרגתם ונפצעתם במקומנו. אבסורט שאני לא מצליח לעקל. ישבתי שעות בבית ובכיתי. הרגשתי מין אשמה ואי צדק שכן אי שם בכוכבים החליטו לקחת אותך ולא אותי.
אתה אדם מקסים, צנוע, ולא רק כי תמיד כולם אומרים את זה עליך. היית ציון מקורנית. אותה דמות לחיקוי, שכל כך מכבד את כולם ומדבר עם כולם, אותו ציון שקיבל באיזה ערב שיחה ממני ושעה שלמה היית סבלני וסיפרת לי על הצבא ולאן כדאי להתגייס. איזה הזוי... לכתוב לך מכתב פרידה. הרי הייתי כל כך קרוב אליך במותך ואפילו לא ראיתי אותך באותו לילה שנכנסנו יחדיו לגהנום. אני בטוח שאם היינו נפגשים היינו מתחבקים ככה כמו אחים מאותה הילדות והבית והיינו אומרים אחד לשני: "שמור על עצמך דיר בלאק"...
יש לי המון המון מה לכתוב, על הרגשות שבחיים לא היו לי, על הקנאה בחברות שלך עם אבשה שאני ורותם פשוט חיקינו אותכם ואת האהבה שהייתה בניכם.
אני נפרד מהמכתב בהרגשה מוזרה, כאילו תישאר חי אצלי עוד הרבה שנים. אולי רק אז אני אצליח להבין את משמעות המוות. אני מרגיש עוד ילד בשביל להבין שלא יצא לנו להיפגש על שבילי קורנית ולהחליף "חוויות" מאותה מלחמה בלבנון, לשמוע ולקנא בתוכניות שלך, לא להפסיק לטייל לעולם.
תמיד תמיד תישאר בליבי, אני עוד אדבר עליך בלשון חיי המון. קשה להביע את מה שעמד לי על קצה הלשון. אבל זה בטוח קשור באהבה, הערכה. 

תמיד אוהב אותך ואזכור אותך.
גיא 

זה היה אמור להיות עוד קיץ חם ומלא חופש. לא היו תוכניות מיוחדות, אבל בטח שאף אחד לא שיער שתבוא עלינו מלחמה.
ופתאום, בוקר אחד זה התחיל, כמו כדור שלג הולך ומשתלט על חיינו. מאירוע נקודתי למערכה שלמה על הצפון ועל עתידנו.
בימינו... מלחמה? שוב אשאל, בזמן המודרני, שנת 2006 מלחמה?!
האם נכונה השמועה שפרצה (כן, כן, פרצה) מלחמה?
חשבנו שזהו מינוח השייך להיסטוריה. אמנם היסטוריה לא רחוקה, אבל בטח לא משהו השייך כל כך לנו בשנות האלפיים.
וזה הלך והתקרב, כמו גשם שניתן לראות מרחוק. שמיים שהולכים ומשחירים, שהולכים ומתכדרים. רוח צפונית רעה מלווה ברעמים עמומים, אוויר קריר שחודר לאזורנו, השמש יוצאת לביקורים קצרים יותר ויותר. כמו מוזיקת תופים של רשע. דום, דום, דום,... דוווום, דוווום, דווום! ואז כמו מכת יום הדין זה נוחת עליך:
בן סלע מת.
לא אשכח את צמד המילים שדניאל מילמלה בבכי: "בן מת". 
הכל משתנה, הכל לא יציב, חוסר אונים מלווה בתחושה של ידיעה עמוקה. הסערה בשיאה. הגלים מתנגשים בסלעים בעוצמה חזיתית. הרוח מעיפה כל ידיעה אחרת, ענן כבד רובץ על הנפש שרק חושבת וחושבת: למה? למה?
מיד הדאגה לתגובת המשפחה, החברים. "איזה מסכנים", "חייהם נגמרו ברגע". פחד משתק לראות או לפגוש בהם. מה אגיד? מה אעשה? אל מול מכת האימה הזו?
בכי שוטף את העמקים, האדמה ספוגת הדם רוצה לומר: "די!" ורק אחד כבר לא ישוב, לא ינדב לנו עוד חיוך של פרידה, איזה צחוק מתגלגל...
אולי הידיעה בן, שהחלפת נוכחות בעולם, קצת מנחמת. כי בעצם אתה עוד פה, אבל רק יותר בשקט. בשקט שמאפיין את אחרי הסערה. 
באהבה, בגעגוע.
ווסר

אמא סיפרה לי שהחליטה לקרוא לך בן, כל זמן שתהייה קטן וצעיר וכשתגדל היא תקרא לך בניימין. ועכשיו, אתה תישאר צעיר לנצח – בן.
בשיר המפורסם נאמר: "שישמור אותך האל ויגשים משאלתך". אבל כל מה שנשאר הוא שתישאר צעיר לנצח!
אני מסתכלת על תמונתך ואתה יפה בה כמו תמיד, ועיניך טובות כל כך.
ואם עשרה קבין של טוב ירדו לעולם, אין ספק, שאתה קיבלת תשעה מהם.
תמיד, אבל באמת תמיד, היה נעים לפגוש אותך, לקבל חיבוק אמיתי. אהבת את כולם וכולם אהבו אותך כל כך.
ליוויתי אותך בכל שנותיך בביה"ס העל יסודי. מאז ומתמיד היית אדם נפלא, ערכי, נעים הליכות, חבר טוב, תמיד במצב רוח טוב, שום דבר לא נראה לך בעיה גדולה והיית מוכן תמיד להושיט יד ולעזור.
היה לי כבוד להיות מחנכת שלך, ללמוד ממך.
רציתי להודות לך על מה שהיית בעבורי ובעבור חבריך לכיתה ולשכבה.
נפרדת ממך בכאב גדול ובאהבה גדולה.
רותי מרגלית, מחנכת בחטיבה

בן היה בחור מיוחד תמיד אומרים לנו שיש פה חברה אחד אחד אבל בן, תמיד ידעת שהוא מיוחד.
עם חיוך תמידי, עם בת צחוק מחד ומאידך, כשהיית צריך כתף לשיחה אחד על אחד, בן היה האחד.
בן התאפיין בחוש צדק ממש מפותח. היה לו איכפת מדברים שבדרך כלל אנחנו מפטירים ואומרים, טוב נו, ככה זה. והוא היה עוצר ואומר, רגע, אבל למה? ובעצם מחייב אותך לחשוב. כשהיינו בפעילויות מבצעיות "בסדיר", כולנו השתדלנו לשמור על רוח לחימה ומצד שני על ערכים. כן גם במלחמה יש ערכים. ובן, בן היה המצפן שלנו בעניין הזה. הוא לא מוכן היה לקבל "נורמות". ובלי מילים גבוהות היה בא ומדבר ישירות עם מי שצריך. מסתכל עליו בעיניו העמוקות ומסביר לו. לא יכולת שלא להשתכנע!! היה משהו כל כך אמיתי במבט שלו. בבן היה שילוב נדיר לדעתי, שילוב של אדם מעמיק ואדם שמח, עם שמחת חיים מלאה.
במילואים האחרונים הייתה לי הפתעה, כיוון שלא ראיתי את בן תקופה ארוכה ופתאום, בן השתנה!? שיער ארוך ורזה. הוא סיפר שהחליט לא לאכול בשר כעניין של "התנזרות מתענוגות" והיית מצפה שהשמחה תעלם מפניו, אבל פה הייתה הפתעה. בן נשאר שמח וצוחק ונהנה... ומתנזר.
בן שאף תמיד להבין ולגלות את "מה שמעבר", את הדברים שמעבר ליום יום השוחק. הנופים הקסומים תמיד משכו אותו. אך מעבר לנופים ולדמויות חדשות שאליהם היה פתוח, בן היה פתוח לשמוע דברים חדשים. השקפות חדשות אף פעם לא זילזל באדם שלא חשב כמוהו ויכולת לראות שכאשר הוא מדבר עם אדם, היה פתוח אליו לחלוטין, מקבל  ממנו את הטוב. לי היו הרבה שיחות על אמונה ואלוקים עם בן. ותמיד הרגשתי שהוא מבקש לדעת. מבקש להגיע. 
בן הוא הבן שלכם. האח שלכם. בעיתון (ידיעות) הייתה כותרת "הבן של כולנו". נכון, באמת, לכולם בן היה ממש כ-בן. אבל הוא היה קשור אליכם כל כך. במילואים האחרונים יצא שדיברנו עליך, יוסי האבא. והוא ממש אמר שאתה בשבילו דוגמה לחריצות. וכשדיברנו על שינויים בחיים, שפתאום החיים משתנים לך, גם לקח והביא דוגמה ממך. על השינוי שעכשיו אתה עובד בעבודה אחרת ויש לך פתאום בוס על הראש ובכל זאת עובד וממשיך. 
אתם גידלתם בן לתפארת. עשוי ללא חת. אדם שלא מפחד מאתגרים ואדם שחונך להגשים את חלומותיו.
אנחנו מאמינים שכאשר נשמתו של אדם עולה למעלה על דרך הרגיל שואלים אותו: "נשאת ונתת באמונה?" – האם משאך ומתנך עם הבריות היה הוגן, במסחר, בחיים? ובטח בן ענה כן! אם כן לוקחים אותו שני מלאכים ומלווים אותו למקומו הטוב, בגן עדן.
אצל כל החברים שמתו במלחמה הזו, מלחמה שנחשבת מבחינה הלכתית "מלחמת מצווה" "עזרת ישראל מיד צר", כולם נחשבים" "הרוגי מלכות". הרוגי מלכות הם אותם שמתו "על קידוש השם". על קידוש שמו של הקדוש ברוך הוא. בעולמו. ואותם שמתו על קידוש השם, אין שואלים אותם שאלות ואין בודקים בציציותיהם, אלא מיד מפנים ולוקחים אותם למקומם בגן עדן.
מעבר לויכוח הפוליטי או הויכוח האמיתי על מלחמה זו, בדבר אחד אין ספק, האויבים שלנו רצו להשמידנו ולהרוג בנו. ואנחנו יצאנו על מנת לעצור אותם. וגם המשימה שאליה יצאנו הייתה מוגדרת: "להשמיד משגרים". 
בן, כאדם שהצדק היה תמיד נר לרגליו, יצא למשימה מתוך הכרה שהיא צודקת. וכך, יצאנו לקרב, כאשר אנו בטוחים שאנחנו שליחים של כולם. ושליח ציבור זו מעלה!!! בן נהרג כאשר הוא שייך לתפקיד. בן נהרג כשליח ציבור. וככזה, האובדן הוא של הציבור כולו. (ואולי בגלל זה כתבו: "הבן של כולנו"). אבל, אנחנו יודעים שבן הוא הבן שלכם. אתם עמלתם על גידולו וחינוכו וטיפוחו. אתם נטעתם בו את הבסיס והשורש למידותיו הטובות ועכשיו לבטח לכם קשה מלכולם.
אתם גידלתם מלאך וכטבעם של מלאכים – עושים שליחותם וחוזרים.
בכל בוקר אנו אומרים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". היום, אני אומר, יותר בכוונה!!! כיוון ש"ראיתי איך מתים" (כך אמר שי).
מסופר באבות דרבי נתן, פרק יד': "כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו לפניו תלמידיו לנחמו..." (אחד אחרי השני נכנסו ולא הסכים להתנחם! לא קיבל תנחומים! עד ש...) "נכנס רבי אלעזר בן ערך... ואמר לפניו אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון, בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום?! אף אתה רבי, היה לך בן... ונפטר מן העולם ללא חטא ויש לך לקבל תנחומים כשהחזרת פיקדונך שלם. אמר לו רבי, אלעזר בני, ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמין"!
גם לכם היה בן, הייתה מתנה לזמן קצוב! היה פיקדון. ושמרתם עליו וטיפחתם אותו וגידלתם אותו ולא אבד לכם הפיקדון בשום מקום בעולם (לא בחו"ל ולא בתאונה...) החזרתם את הפיקדון שלם! כשליח ציבור. 
בהלכות של הימים הנוראים כתוב: "לחפש שליח ציבור הגון וראוי ורצוי על כולם". בן היה כזה, הגון, וראוי ורצוי על כולם.
ובכל זאת קשה!
בתהילים כתוב: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". דרשו חכמים כאשר בוקר, יש אור, הכל בהיר ונקי ונראה טוב. אתה מחייך והעולם מחייך אליך חזרה, זהו חסד של הקדוש ברוך הוא עלינו ואז אפשר להגיד "בבוקר חסדך". אבל בלילות. בלילות כשקר, חשוך, לא מובן, מאיים ולא מתקבל על הדעת, אז "ואמונתך בלילות".
כשהייתי אצלכם דיברתי וסיכמתי בבכי: "ה' נתן  ה' לקח" והשבתם לי (אמא יהודית) "יהי שם ה' מבורך" ושאלתם אותי איך אפשר לומר זאת?? האם אפשר באמת "לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"? אמרתי לאשתי כשיצאנו ונרגענו מהבכי "כשאתה מאמין שקיבלת מתנה – מתנה לזמן קצוב, פיקדון, אז אפשר להאמין!
היו חזקים וטובים והמשיכו להיות כמו שבן אהב אתכם.
יאיר

בס"ד

משפחה אהובה וחברים יקרים,
כשכולנו כאן מכונסים סביב זכרו של בן וסביב הזכרונות והאישיות הנדירה הזו, הרגש החזק שמציף אותי הוא געגוע. געגועים לחבר. אני זכיתי לשרת יחד עם בן בצבא. היינו יחד באותו צוות 3 שנים וגם במילואים לחמנו יחד. ואני רוצה לספר לכם על בן, החייל.
"גזירה שישתכח המת מן הלב" (ב"ר פד') ועליך בן הגזירה כאילו פוסחת. כי אתה לא מת רגיל! אתה היית מיוחד וגם מותך הוא מיוחד. לפני 3 שנים וכמה ימים (ארבעה) כאשר הלבנה היתה במלואה, חצינו את הגבול במטרה להגן על הבית. כולנו זוכרים איזו התקפה נוראית היתה מצד המחבלים ובשביל בן, שלא היה טיפוס של "פוליטיקות", זו היתה ממש מלחמה על הבית.
בן החייל, הילד בן ה – 18, 19, ו – 20 היה אדם מקסים. ההתנהלות היומיומית שלו היתה פשוטה וכנה, בלי סיסמאות וחצוצרות. הוא פשוט עשה את מה שהאמין בו ותוך כדי היה האדם הכי חביב והכי חברמן שיכול להיות.
בהתחלה כשהיינו חיילים צעירים והכל היה לחוץ ועצבני, בן תמיד היה רגוע והשתדל להיות שלו ולא להלחץ מהדרישות הגבוהות. הדיבור שלו זכור לי כדבר מרגיע. להעביר איתו שמירות היתה חוויה כי עד אז לא ידעתי שיש אנשים שקוראים להם "פילון" וקורנית היה ידוע רק כתבלין.
בן החייל באמת היה חייל למופת, משקיע משתדל, סוחב. עד כאן זה רגיל, אבל בבן היה גם חייל לא רגיל, לא שגרתי. הייתה לו גישה לבני אדם והוא ידע לראות את המצוקות של החבר. לנו בצוות יש חבר שהיה חייל בודד שהגיע בלי שפה ועם תרבות שונה. בהתחלה רק בן הצליח להתקרב אליו וגם כולם ידעו שבו הוא תמיד כתובת לשיחה או מקור לקבלת עידוד. חשבתי לעצמי שכדאי שהיבוא לפה ל"דרך של בן" גם חיילים שילמדו! כי במציאות שלנו, האוייב מתחבא מאחורי ילדים, בתוך כפרים ובתוך בתי ספר, מלא פעמים נתקלנו בבעייה ואתה בתור חייל הרבה פעמים נמצא בסיטואציה לא פשוטה, שבה קל לומר "כולם מחבלים, כולם רעים ודי". בן הסתכל תמיד על האוכלוסייה הפשוטה כשבויה של המצב, שנמצאת שם בעל כורחה וסובלת. הייתה לו דאגה אנושית לבני אדם. זה התבטא בכל מיני אופנים, בה ראית חייל שקול, שחושב פעמיים לפני שהוא עושה מעשה שעלול לפגוע באדם פשוט. בבן היה משהו מרגיע, האופטימיות שלו, המבט שלו והחוסן שלו היו ממש מכשיר להפגת מתחים.
על בן החייל אפשר וכדאי לדבר עוד הרבה. זה היה תענוג גדול לשרת איתו. כשהשתחררנו מהצבא, התחיל בן במסעותיו וגילה עוד צדדים נוספים שעליהם אנחנו אוהבים לשמוע עוד ועוד.
כאשר אני מנסה לכווץ למשפט אחד את כל המלחמה או את כל הסיפור שלנו במלחמה, זה מאד קשה, אבל המשפט הוא "פעולה שלא הצליחה". או "פעולה שלא הייתה לא סיעתא דשמיא". היום אני יודע שזה אפשרי. אז, זה היה חדש ומפתיע! כמעט כל הפעולות שעשינו בסדיר היו ללא נפגעים. בעצם, לא היה במונחים שלנו להיכשל, עד אז בכל הפעמים הייתה לנו כנראה סיעתא דשמיא. ופתאום, ברגע אחד, אתה מבין שיש דבר כזה להיכשל ויש דבר כזה להפסיד קרב.
כשיצאתי מבית החולים ביום שישי, יום אחד בלבד אחרי שבן נקבר, הגעתי לפה לבית של יוסי ויהודית והבנתי את ההשלכות האמיתיות של ההפסד. קראתי אז עם כולם, בהתרגשות רבה את פרק מד' בתהילים, בו מתואר בדיוק מה שהרגשתי אני ומה שעבר עלי "אף זנחת ותכלימני ולא תצא בצבאותינו, תשיבנו אחר מני צר ומשנאינו שסו לנו". ההפסד בקרב שלנו נראה במציאות בצורה של טור אלונקות הרוגים, פצועים וכבוד לאומי שסוע.
היום בו נפל בן הוא ט"ו באב, לא אחר מאשר היום השמח בו בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים. השנה הזו בתשעה באב, כשקראנו את מגילת איכה, שמתי לב לפסוק "שבת משוש לבני נהפך לאבל מחולינו" (איכה ה' טו)
כמה עצוב וכמה נכון.
באיכה הקינה היא על הר ציון ששם שועלים הילכו בו ואנחנו עצובים על בן ועל האובדן שלנו. המרדף אחר הנחמה אצלי עוצר כאשר אני משווה בין חורבן כללי לבין הקרבה למען הכלל ואני מוצא נחמה אפילו בערב הזה, בו אנו חיים על חלקת האלוקים הקטנה שלנו. וזוכרים את בן שאהב לטייל, אהב את האדם וכשבאמת היה צריך, בא והראה את אהבתו לארץ והיה מוכן למות בשביל שילד יהודי אחר שהוא לא מכיר, ילד פה בקורנית יספור את הכוכבים אחד אחד. ועוד אחד מיוחד.

יאיר

איך ניתן לתאר את הכאב העצום שעוטף אותנו מרגע קבלת הבשורה המרה שחייך נגדעו.
אתה שהיית מלא עם תוכניות להמשיך לכבוש דרכים והרים במסעות בארץ ובעולם, בחרת ללכת בדרך שבה כל כך האמנת, והמלחמה ומדי הצבא ממש לא היו הדרך שלך.
אם צריך לתאר את הקונפליקט בין היותך איש צבא לעקרונות שלך זה התקופה בה שרתת בשטחים ובלילות הייתם פורצים לבתים והסתובבת עם כיסים מלאים בסוכריות כי לא יכולת לחיות עם המחשבה שילד יפחד ממך.
אך באיזו שלוות נפש קיבלת את הידיעה על צו 8 שבדרך אליך ולאחר שהתעשת הסתכלת על חצי הכוס המלאה ושמחת לקראת הפגישה עם אנשי הצוות שלך.
ביום שני האחרון, זכיתי בשתי דקות שבהן התחבקנו והתנשקנו כמו זוג מאוהבים, לפני חזרתך מהחופשה לצבא.
הסתכלתי בעיניך, דיברנו על המלחמה ואמרת: "סמדי באמת שאין ברירה". והטחת לי "שלא תעשה שטויות ותשמור על עצמך".
ראיתי את ההשלמה שלך לקראת היציאה לקרב וההבנה שנוגדת את עקרונותיך ש"באמת זו מלחמת אין ברירה".
נזכור אותך עם עיניך הכחולות, השיער הגולש, החיוך המתוק, הלב החרב.
הכאב שבגעגוע אליך הוא אין סופי ובלתי נסבל.
השארת הורים ושלושה אחים שכולים
ואותנו שתמיד אמרתי שאני האמא השנייה שלך ואת שלושת ילדי שאיבדו היום אח גדול ואהוב.
סמדי
אוגוסט 2006

16.8.06
יש שאומרים על מורה מסוים שהיה עבורם מורה לחיים. בן היה עבורי תלמיד לחיים.
למדתי ממנו הרבה דברים חשובים כבן אדם וכמורה. לאורך כל שנותי בהוראה היווה בן עבורי דוגמה למופת. כאדם טוב לב, המתייחס לכל מי שסובב אותו בכבוד, מימש עבורי את אמירתי שכל מי שרוצה יכול להצליח. היווה עבורי סמל למוטיבציה, לרצון.
אני זוכרת כיצד התרגשתי שסיפרת לי שבן נתן לאורון את חדרו. היכולת שלו לתת מעצמו לאחרים הייתה מיוחדת במינה.
אזכור את טוב הלב ששפע ממנו, את העיניים האוהבות שפתחו כל לב.
התגאיתי בבן שהתנדב לצנחנים, זה רק חיזק את מה שהרגשתי שהוא בין הטובים.
ליבי איתכם במכה הנוראית שהכתה בכם. אין בי מילים לנחם אתכם. רק לומר לכם שאזכור את בן, כמופת, כדומה לאחרים ולי.

גילה עדן (מחנכת של בן בעל יסודי)

אני יושב לכתוב לך. עליך. איתך. עדיין לא ברור לי מה מהנ"ל נכון. עוד לא נתפס לי האובדן הזה. אבל תמיד הייתי איטי להבין. סיפרתי לך כבר, לא?
עוד מעט ראש השנה מגיע וגם טיול שאנחנו עורכים לזכרך. אתה קולט, בני? לזכרך? זה לא נתפס. אתה היית מתרגש עד דמעות אם היית רואה איך כל החבר'ה מהקורס נרתמים ומתקתקים את הטיול. אין מה לעשות – מתחת לזקן ולמראה המסוקס היית רגשן לא קטן. העיניים הכחולות שלך מסגירות. אני מנסה להיזכר בראש השנה הקודם. איך שהזמן טס. כמו מצגת שקופיות שאי אפשר להפסיק או לעצור (כמו השקופיות שרצו על המסך אצלך בבית, בשבעה). בראש השנה הקודם התרגשתי. ידעתי שתיכף מתחיל הקורס שכל כך חיכיתי לו. שכולנו חיכינו לו. המפגש הראשון. מבטי הגישוש בכיתה כמו שילוב בין בליינד דייט לצוות משימה. מנסה להצמיד סיפור ורקע לפרצופים החדשים והמסקרנים שהגיעו. 'ההוא נראה לי חכם. זאת נראית פלפלית, אבל שקטה. זה בטוח קיבוצניק. ההוא מריח כמו איש שטח מקילומטר. אוסף של אנשים מדהימים שיהפכו לקבוצה ממכרת. שותפים למסע מופלא שלא ידענו לאן ייקח אותנו. ואז נכנסתם דקה לפני הצלצול. אתה ואבשה. ישר נמתח לי חיוך מטופש ולא רצוני על הפנים. שני מגודלי שיער יפים ומעופפים. ככה נראיתם לי. וכמו מחזר נואש, תוך זמן קצר הצעתי טרמפ לתל אביב. "בטח שזה על הדרך", לגנוב עוד קצת זמן יחד. לא אמרתי לכם אף פעם – אבל שניכם הבאתם לי כל כך הרבה אור. כאילו קילפתם מעלי עשר שנים דרך מעיין הנעורים הקסום שלכם. בני, אני זוכר שדי מהר אמרת לי" "חיים, אי אפשר ככה. צריך שם חיבה. איך קראו לך בצבא"? חומי, אמרתי. ואתה ישר גלגלת על הלשון, "חומי, סבבה". ככה זה ותקעת את חיוך מליון הדולר שלך, ישר מקלף את המחיצות ומתחבר באהבה.
וככה התגלגלנו משבוע לשבוע, עוד נסיעה לתל אביב, עוד פיצה ב'עגבניה', כשאתה מתעקש להזמין כמו רוטשילד, כמו הנסיך הקטן שזוטות כאלה לא מטרידות אותו. זוכר את ההתרגשות לפני ההופעה של רוג'ר ווטרס, איך גררת את כולנו לתוך ההתלהבות שלך? כמה זרחנו ועכשיו נשארנו עם wish you were…  זה מוזר בנחמין. מוזר איזה פרטים קטנים אנחנו זוכרים מאנשים שאהבנו. כל הקופסאות 'נובלס לייט' שפיזרת אצלי באוטו בשיכחה אופיינית ושמצאתי רק חודשים אחר כך. בשבעה סיפרו לי שזה סימן ההיכר שלך. מעין גירסה בנימינית לסימון טריטוריה אצל חברים. וכל הסלנג שהרעפת עלינו? מלבד החן ותמציתיות של כל מילה שהחדרת, היה מדהים לגלות בשבעה איך כל החבר'ה מדקלמים את לקסיקון בן לחיי היומיום. עוד ביטוי ועוד מילה 'מושפרץ, סאחי, לא כאילו...' כמו מילות השבעה במסדר סודי ומיוחד. מסדר בנחמין. מדקלמים ומתפקעים מצחוק. ואז בוכים. כי זה לא הגיוני שרק בזיכרון שלנו המילים האלה שורדות. ובכלל, זה לא אותו דבר כשאנחנו אומרים אותן ולא אתה. בלעדיך. מעכשיו כל מה שנגיד, נספר, נעשה, כל אלה – בלעדיך. ואי אפשר שלא לבכות כשחושבים על זה. והמחשבות רצות כל הזמן. בעיקר אל הזיכרונות וכמובן אל בולגריה. ההדרכות, ההתרגשות, האהבה הגדולה בינינו, כל הקבוצה. ולא יוצא לי מהראש, בן שאת ההדרכה שלך עשית במוזיאון להנצחת מלחמה, על כל הכאוס, ההרג, והשיגעון שבה. כמו נבואה נוראית שארבה מעבר לפינה, משאירה אותנו שאננים ושמחים. מקבלים במתנה שבועיים של חסד גדול, שבועיים של ביחד, של המון המון בירה וסיגריות לתבל בהם את שיחות הנפש. על הכל. טיולים, אהבה, סקס, תכניות, חברות, משפחה וסתם – יחד. אני בקושי מתאפק מלצחוק כשאני נזכר בטרק המקפיא. בהרפתקה בדיסקו בסופיה ("חומי, נראה לי שהבנות כאן לא נדלקות מהמראה הישועי..."), מסגנון הריקוד הבנחמיני, שאין לו אח ורע (וכמו שאבשה אמר לי: "חומי, נראה לי שזה ריקוד חיזור מוזר שבנחמין ייבא מארה"ב"). אני לא יודע מה חשבו הבנות, בני, אבל אותי קנית עם הריקוד הזה. אני נזכר, צוחק, ואז מפסיק, כשהדמעות מתחילות לצוף. כי יותר קל להיזכר ביש שהיה מאשר באין שיהיה. געגועים, געגועים רטרואקטיביים ופרופילאקטיים. וקצת בשביל להתנחם אני אומר לעצמי שהנסיך הקטן, מלאך אלוהים, בא לבקר אותנו, הרעיף עלינו מאהבתו, מתומו, מאורו, והמשיך לו לעולמות אחרים. אז בעצם אני צריך להגיד תודה על הזכות. תודה, בני, אח צעיר, הבינימין שלנו. ומה שניסיתי לכתוב, בני, זה שאני אוהב אותך המון ומתגעגע אליך כל הזמן.

חיים (חומי, קורס מדריכי טיולים)

אני באה לשרבט עם העט והאזעקה גודעת הכל, בערך כמו שטיל הנ"ט גדע את חייך...
אנחנו חושבים שיש לנו זמן בחיים, שהאנשים הטובים שאנו מכירים, יהיו שם תמיד. שאם פספסנו הזדמנות אחת, תמיד תהיה אחרת. זה גם מה שאמרת לי, כל פעם שהתפספסה איזו שהיא פנייה, שבצומת בחרנו בכיוון אחר.
כרגע הרגש שעולה בי חוץ מהדמעות, שהן תופעה נלווית, זוהי קינאה. קינאה בכל אותם חברים מדהימים שנמצאים בשטח הפרטי שלך. בטריטוריה שכל כך אהבת, בבית, שהכירו אותך יותר ממני, שזכו לחלוק איתך שעות וימים חוויות, תמונות והרבה שמחת חיים.
תמיד השווצתי, מאז שהכרתי אותך, שאתך חוויתי את הרומנטיקה במלואה. כמו סניוריטה אמיתית. הרכבת אותי על הרמפה של האופניים שלך, עם הרגליים הארוכות שלי. תמרנת ונזהרת לא להפיל אותי. ומחייך... חיוך גדול של אהבה והתחלקות בחוויה.
נזכרתי בסרט של רוברטו בנינו "החיים  היפים". כן כך זה היה איתך. תמיד לזכור את הנקודות היפות בחיים. עיניים קורצות כמו שתי שמשות קטנות. תכול של ים עמוק וחיוך של זוהר שלג. שיער גולש כמו מפלים ותנועה אחת עדינה שמסיטה שערה סוררת.
בן... יש אנשים שמכירים כל החיים ויש כאלו שזוכים להכיר רק לפרקים ועדיין המקום שהם ממלאים בלב גדול יותר וממלא יותר מאלה שנמצאים לידך חיים שלמים.
תודה שנתת לי להסתכל לך בעיניים ולהאמין שלאלוהים יש באמת מלאכים, לא רק בשמיים. רק חבל שהוא נותן לנו מהם כל כך מעט ולזמן קצוב.
תודה שנתת לי להעניק לך ממטעמי ידיי וידעת להתענג עליהם. 
תודה שכיבדת אותי ולמרות היותך בעיר נשארת אותו בן כפר שזוכר מהן פנינות הטבע.
הפשטות... מוטיב חוזר בחייך שהתחבר לצניעות ותנועתיות אין סופית. לכן בן רקדתי בשבילך במופע הראשון שלי בסוזן דלל. רקדתי בשבילך. היית שם איתי על הבמה כשהגשמתי חלום. רק חבל לי שחיכיתי כל כך הרבה לפני שהרמתי את הטלפון.
מזל שלאהבה אין גבול ואנו יכולים לאהוב הרבה אנשים בצורות שונות, עוד ועוד ועוד... הלוואי שהיינו יכולים, אתה ואני לחלוק את אהבתנו קצת יותר, ליהנות אחד מהשני ומהחיים, להמשיך לרכב אליהם בכזו קלילות והנאה ולדעת ששום דבר... ברחה לי המילה כי פשוט אי אפשר לדעת "זה בא והולך את יודעת"...

אוהבת, רעות

קורנית, המקום בו אני מתגורר בדרך כלל, הוא יישוב קהילתי קטן (כ-150 משפחות) בחבל משגב בגליל.
הבית שגובל בבית שלנו מצד דרום, הוא ביתם של יהודית ויוסי סלע. 
יוסי שעובד מנהל בחברת בנייה גדולה, משכים קום מדי בוקר בחמש ושלושים, לפחות ב-17 שנים שאני גר שם, בטח גם קודם להגעתינו לשם. הוא מתניע את המכונית (מנוע דיזל רועש) ונוסע לאתרי הבנייה בהם הוא עובד, בדרך כלל במרכז הארץ.

בכל יום זיכרון יהודית סלע לא הבינה איך הורים שכולים ממשיכים לחיות. השנה היא תעלה לקברו של בנה, בן סלע, שנהרג בלבנון
בן סלע ז"ל בטיול. "נשבענו על קברו שנמשיך לאהוב את החיים"
שנים ארוכות נהגה יהודית סלע מהיישוב קורנית שבגליל לפקוד את בית הקברות במשגב ביום הזיכרון. בכל שנה, היא אומרת, לא הייתה יכולה לשאת את המחשבה שהאובדן עלול להגיע גם לסף ביתה. "לא יכולתי להבין איך הורים שכולים ממשיכים לחיות אחרי אסון כזה, איך הם מצליחים להישאר שפויים. התפללתי – רק שזה לא יגע בי".
לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן